<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק א'</h1>
<h2>דף יט:</h2>
תניא [פסחים ל"א ע"א] ר' נתן אומר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנה מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ומתרגמינן לדהוא חב ליה. ולשון אשם הוא נקרא קרן, כדאיתא בהגוזל [ב"ק ק"י ע"א], ומדלא כתיב לאשר הלוה אלא לאשר אשם [לו] משמע שהראשון מוציא מן השני אע"פ שלא הלוהו כלום. ומסתברא דדוקא היכא דלית ליה נכסים ללוה, אבל היכא דאית ליה נכסי ללוה אין בית דין נזקקין להוציא מזה, וכדאיתא בב"ק פרק שור שנגח ארבעה וחמשה דאמרינן הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה מאי איכא למימר, ומשנינן משום דאמר כי היכי דמשעבדנא לך לדידך ה"נ משעבדנא ליה להאיך מדרבי נתן, אלמא דמלתא דרבי נתן בדלית ליה נכסי להאיך קא משתעי מילתיה. ומסתברא נמי שאם לא רצה לתבוע זה הלוה הלוה השני כדי לפרוע את חובו אין כופין אותו בכך, דמוציאין קתני, בי דינא מפקי ולא הוא. ותו דלית ליה למטרח ולזבוני למפרע חוביה, ותביעה זו כההיא טרחא דמיא, הילכך המלוה הראשון טורח ומוציא עם הכרח של בית דין חובו של הלוה השני ונפרע מחובו. ומסתברא נמי שאחר שחייבו ב"ד ללווה השני מדרבי נתן לפרוע למלוה של המלוה שלו אי אזל ופרע חובו למלוה מיחייב לפרוע פעם אחרת לזה שנתחייב בב"ד לפרוע לו חובו, וכדלקמן. והכי נמי אי מחיל לוה זה לנושה האחר כיון דמדרבי נתן ידו של המלוה הראשון כידו דאידך מלוה תו לא מצי מחיל ליה, דה"ל כמכנסת חוב לבעלה דלא יכילא למימחל ליה. וכזה השיב לי הרמב"ן ז"ל [סימן ע"א] כי הראב"ד ז"ל כתב שאינו יכול למחול, שהוא אומר דשעבודא דלוקח לאו דאוריתא, כדברי רבנו הגדול ז"ל, ושעבודא דהאי דאורייתא, וכדאמרינן בעלמא כי היכי דמשעבדנא לך משתעבדנא לבעל חוב דידך מדרבי נתן, ואמרינן נמי בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א] כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדרבי נתן. וכן מצאתי בתוספות במסכת כתובות [י"ט ע"א]. ואיני נח לדבריהם מסוגיא דבפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] דמקשי ליזבין לכתובה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא, וא"כ לדבריהם היכי יכולה למחול דהא משתעבדנא לניזק מדר' נתן, דהא לית ליה נכסי אחריני. וליכא למימר דטעמא משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, דמ"מ שעבודא איתיה ויד ב"ח דאשה כידה דמי, אלא לאו ש"מ לעולם מוחל. והכי מוכח סוגיא דשנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב] גבי מצא שובר, ע"כ. ולמטה באות שני נאריך בזה ודוק ותשכח. ואיכא מאן דאמר דלא דיינין האי דינא דר' נתן אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו זה כבר, אבל בחוב דשכירות וחוב דהענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבוד של מלוה ראשון מדר' נתן, דקיימא [לן] כר' אליעזר וכדאיתא בקדושין פרק ראשון [ט"ו ע"א] דלית ליה דר' נתן, דקא דריש לו ולא לב"ח, אלמא דליתיה מילתיה דר' נתן אלא בחוב הבא על דרך הלואה, או על מקח וממכר או שהלוהו ממנו, ואי לא לא. ולדידן מסתברא לן כותיה בהענקה משום דמיעוטא דלו ואיתיה גזרת הכתוב, ולא מסתברא לן כותיה בשכירות, ואע"ג דשכיר קרייה רחמנא לא ילפינן מיניה, דהיכא דאיתמר אתמר דלא אתמר לא אתמר, והלכה רוחת היא מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. והכל אחר שמסדרין לו ללוה הראשון סדור ב"ח הידוע שכתבנו בשער הראשון שהקדמנו. ודע והבן דהאי דינא דר' נתן דנושה בחברו וחברו בחברו דיינינן ליה בכל ענין, לא שנא איתיה מלוה ראשון על פה לא שנא איתיה מלוה בשטר אפילו הכי מוציא מן הלוה השני, בין שהוא לוה שני מלוה ע"פ בין שהוא בשטר, דכיון דמודה לו הלואתו זכה בכל חובותיו ומוציאין מן השני ופורעין לראשון מדר' נתן. מיהו איכא לעיוני אם ראובן הלוה לשמעון ע"פ ושמעון הלוה ליהודה בשטר ויהודה מכר כל נכסיו ובא ראובן שהלוה לשמעון ע"פ להפרע מן הלקוחות של יהודה בכל מלוה שהיה לו בשטר לשמעון על יהודה, מי אמרינן כיון דזכה איהו בחובו שיש לשמעון בשטר על יהודה מדר' נתן ואיתיה חוב בשטר גבי ראובן ממשעבדי דיהודה בשטר דמפיק שהיה לו לשמעון חוב על יהודה, או דילמא כיון דחובו של מלוה הראשון היה ע"פ ומכחו רוצה לגבות מן הלקוחות שלקחו מיהודה אינו גובה מן הלקוחות, דכיון דיכול לטעון שמעון לראובן פרעתי, שהרי הוא מלוה ע"פ, לא טריף, דחיישינן לקנוניא, או דילמא כיון דסוף סוף לקוחות חייבין לפרוע לשמעון שהוא מלוה של המוכר להם כשיתבעם בכח שיטלנו הרי נסתלק מעליהם דין קנוניא, שהרי אין להם הפסד בדבר, שהרי יפסידו עם האחר כמו כן. ותו קא מיבעיא לן אם היה תוך זמן מהו. ובזה שמעתי סברות משובשות דלא טריף אם הוא ע"פ. וסברא זו רחוקה מן השכל מאד, כי אחר שפסקנו כר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה וזה מודה לו חובו בודאי מוציאין מן הלוה השני וממשועבדין שלו, והנהו דאפסידו אנפשיהו שהיה להן לחוש, דכיון שמשמעון לוה אולי לוה מאחר ויטרוף מלוה בשטר, דכיון שזה מודה לזה חובו אע"פ דאי קא בעי הוה יכול למטען פרעתי, כיון דלא טעין מיהא גבי מיניה מכח שטרא דידיה, וטעם חשש קנוניא לא טענינן ליה אלא במקום דאי לא הוה קנוניא מרויחין הלקוחות, אבל כאן דליכא הרוחא להו ומ"מ יבא שמעון שהיה מלוה ליהודה בשטר ויטרוף מהם בכח אותו חוב, שהרי הוא אינו טוען שיהיה שטרו פרוע, הילכך האי קנוניא לא חיישינן.
